אחד המוטיבים המובילים בהגדה של פסח הוא השינוי הסטטוסטורי שעובר על בני ישראל מעבדות לחירות. העם הנבחר, בסיוע הקדוש ברוך הוא, מצליח להתמרד במעסיק האכזר שלו, לשבור את השלשלאות שכבלו אותו ולברוח לעבר חירותו.

תכלס סיפור מקסים, מלא השראה ומלא אמונה בצדקת הדרך.

שנים ארוכות לא עימתתי את סיפור ההגדה עם המציאות במאה ה-21.

זוגיות נסמכת: המשפט החשוב בפוסט הוא על השותפה

קל לקרוא את הפוסט הזה כסיפור על שכר ושעות עבודה. אבל המשפט שמכריע אותו מופיע לקראת הסוף: "מצאתי שותפה לחיים שחושבת ורואה את המציאות באותם משקפיים". בלי המשפט הזה, כל השאר היה נשאר תלונה.

אם אתם הזוג הנסמך, זה החלק ששווה לעצור עליו. כשאחד מבני הזוג מגיע לתובנה על "עבדות מודרנית" והשני עדיין רואה עבודה טובה ומשכורת סבירה, אין כאן צד צודק. יש שני אנשים שמסתכלים על אותם מספרים דרך משקפיים שונים, וזה נורמלי לחלוטין.

השינוי התודעתי שהפוסט מדבר עליו לא קורה לשניים באותו רגע. אצל אחד הוא מגיע בפקק, אצל השני שנה אחר כך. העבודה הזוגית היא לא לשכנע, אלא להישאר בשיחה עד שהמשקפיים מתקרבים.

הצעד הבא שלכם

עשו את התרגיל שבפוסט, כל אחד לעצמו: שעות עבודה בפועל, השכר, והאם הוא "גבוה" ביחס לשאיפות שלכם ולא ביחס למשק. אחר כך השוו תשובות. הפער בין השתיים הוא נקודת ההתחלה, לא הבעיה.

האם מקץ אלפי שנים, במשטר ליברלי-דמוקרטי, אנחנו באמת בני חורין?

והתהיות שלי נשארות במפלס החירות הכלכלית ולא החירות האזרחית (שעליה אפשר לדון בנפרד).

לפני מספר שנים החלטתי לבחון את ״חירותי הכלכלית״ לנוכח ההבטחה שקיבלנו בהגדה:

– בדקתי את שעות העבודה שלי – תכלס נספרו לי 9.5 שעות עבודה ביום אבל זכיתי לעבוד במקום שזקוק לי זמין 24/7.

– בדקתי את השכר שלי – אמרו לי ש״הוא גבוה ביחס למקובל במשק….״

היו שלוש בעיות עם ההיגד הזה:

• ״אמרו לי״ – מי אמר את זה? המעסיק כמובן. מה רציתם שהוא יגיד?
• ״גבוה״ – מי מגדיר ״גבוה״? 17 אלף שח בחודש זה גבוה? לא יודע, בעיניי 100 אלף שח בחודש זה יותר גבוה. חברים, גובה זה עניין יחסי בעיניי המתבונן.
• ״ביחס למקובל במשק״ – ממתי אני משווה למשק? מה אכפת לי המקובל במשק? משק זאת מילה יפה להמון, לקולקטיב. פעם אחרונה שבדקתי, הייתי פרט, אינדיבידואל (לכל איש יש שם, זוכרים?).

בשורה התחתונה – השכר שלי לא גבוה (לטעמי) ולנוכח שאיפותיי בחיים והמשק, כבודו במקומו מונח. אני לא מתכוון להשוות את עצמי להמון נעלם ואמורפי. ההמון שישאר המון ואני אשאר פרט.

בדקתי האם עליי הניחו שלשלאות כדוגמת אבותינו במצרים.

אז נכון שאף אחד לא כבל אותי פיזית לשום מקום, אבל המציאות של חיינו מייצרת מספיק כבלים שמקבעים אותך עמוק בתוך ה״עבדות המודרנית״.

הכבלים נובעים מבורות פיננסית, מנורמות חברתיות-כלכליות שנוצקו בראשית שנות ה-20 ע״י סבינו והורינו והועברו אלינו במודע ובתת מודע השכם וערב, מהתנהגות ״עידרית״ שמאוד מאפיינת אותנו, מ״איזור נוחות״ שהנוחות שלו מוטלת בספק, מאופי של ״שכיר״ שמשתלט על תכונות אופי יזמיות שזקוקות למים ושמש כדי לפרוח וללבלב.

ההליכה בתלם ״השכיר המערכתי״ מייצרת אולי משלמי מיסים טובים אבל פוגעת באפשרות של רובנו לפרוץ תקרות ומחסומים שכובלים את רוב מעמד הביניים בישראל.

התובנות מההשוואה הזאת לצד הסתכלות מפוכחת על החיים מזויות אחרות של אדם בוגר, ששואל את עצמו שאלות כנות על חייו, גרמו לי להבין שעבדים היינו ונשארנו (לפחות בני ישראל במצרים התגוררו בסמוך למקום עבודתם ואילו עלינו נגזר גם לעמוד כל יום בפקקים כדי ״לזכות״ בתנאי עבדות מודרנית).

לשמחתי, מצאתי שותפה לחיים שחושבת ורואה את המציאות באותם משקפיים.

ביחד, כזוג, החלטנו לשבור את השלשלאות ולצאת לחירות אמיתית, ולא רק כזאת שמדקלמים בלי לחשוב כל שנה. יצאנו לשחרר את המשאב הכי חשוב בחיים שלנו והוא הזמן שלנו.

וככה בלי משה ובלי אלוהים ממעל, ציירנו על דף את הארץ המובטחת, שלנו ויצאנו לדרך. זה לא לקח לנו 40 שנה ולא אכלנו בצק שלא החמיץ. זה לקח לנו 5 שנים, המשכנו לאכול סדיר, לא נשארנו על הר נבו והגענו לארץ המובטחת שאליה כוונו חיצי המטרה שלנו.

ההישג הזוגי הוא תוצאה של שינוי תודעתי. כל השאר, ההחלטה לצאת לדרך, הלימוד והעשיה הבלתי פוסקת לעבר המטרות, הם תוצרי לוואי ל שינוי תודעתי עמוק.

שינוי תודעתי הוא המפתח לחירות אישית וכלכלית.

חג חירות (אמיתית) שמח!