מאמרים

אחריות היא הדרך היחידה לגדלות

בשנת 1996 נערך בישראל משחק גמר גביע המדינה בכדורסל, עדי גורדון, ששיחק בתפקיד הרכז בקבוצת הפועל ירושלים, היה אחד השחקנים הגדולים בליגות בתולדות הכדורסל המקצועני הישראלי. הוא היה ידוע במיוחד בכישורי המנהיגות שלו, עדי גורדון היה כזה שסוחף אנשים אחריו, הקהל היה מאחוריו, כמו גם כל השחקנים וצוות האימון. עדי גורדון לא היה נראה כמו שחקן כדורסל, הוא לא היה גבוה או אתלטי במיוחד, הוא לא היה הדמות שאנחנו חושבים עליה, כשאנחנו חושבים על שחקן כדורסל, בטח ברמה שלו. עדי גורדון היה שחקן כדורסל גדול, אבל לא זו הסיבה העיקרית שבגללה זוכרים אותו.
ובמשחק אחד בלתי נשכח, הוא הוכיח בדיוק למה.

זה היה משחק גמר גביע המדינה בין מכבי תל אביב להפועל ירושלים.
שנותרו כ-25 שניות לסיום, הפועל ירושלים פיגרה בנקודה אחת והכדור היה אצלה.
פיני גרשון שהיה אז המאמן של הפועל ירושלים לקח פסק זמן, הם היו חייבים לקלוע סל בשביל לנצח ולזכות בגביע, המאמן ביקש מהשחקנים לבצע תרגיל מסוים, אבל עדי גורדון לא הסכים עם התרגיל שביקש המאמן, ולחילופין ביקש שיתנו לו את הכדור ויפנו לו את הדרך, הוא רצה להכריע את המשחק, הוא לקח אחריות, הוא הנהיג.

זו הייתה בחירה הגיונית לחלוטין כי מבחינה סטטיסטית, גורדון היה הקלעי הטוב ביותר של הקבוצה. אם הוא יחטיא את הזריקה, הפועל ירושלים יפסידו את המשחק. אבל אם הוא יקלע, הקבוצה שלו תנצח את המשחק ותזכה בגביע המדינה. עדי גורדון קלע, והשאר היסטוריה.

הוא היה בטוח בעצמו לחלוטין, כי במצב כזה, סטטיסטיקה ואחוזים לא היו חשובים. היה גורם הרבה יותר חשוב בסיפור הזה, משהו שאף אחד עדיין לא מצא דרך לבטא במספרים ובנקודות עשרוניות. במילים פשוטות, עדי גורדון היה שחקן שרצה לקחת אחריות על ההצלחה או הכישלון של קבוצתו. לא הייתה לו סיבה לתירוצים, שום אפשרות להאשים מישהו אחר אם המשחק יאבד, שום צ'אנס שני. גורדון רצה את הכדור בידיים שלו ולא של אף אחד אחר.
הוא ידע שהוא הולך לעשות זאת. וזה בדיוק מה שקרה. זה מה שקורה כמעט תמיד כאשר גבר או אישה מקבלים אחריות בשקיקה ובביטחון גדול כל כך.

קבלת אחריות היא אחת הצורות הגבוהות ביותר של בגרות אנושית. נכונות לתת דין וחשבון, להציב את עצמך על באור הזרקורים, היא באמת המאפיין המגדיר של בגרות.

כל מי שמגדל ילדים יודע כמה זה נכון. פשוט תסתכל על תינוק במהלך השנים הראשונות לחייו. לכל מחווה, לכל הבעת פנים, לכל מילה מהוססת יש מסר אחד להורי התינוק.

המסר של תינוק בוכה הוא בדרך כלל, אני צריך אותך כי אני לא יכול לקחת אחריות על עצמי, אני צריך שתפתור לי את הבעיה, תמלא לי את החוסר כי אני עדיין, ובכן, רק תינוק.

עשר או עשרים שנים מאוחר יותר, כמובן, כשאותו ילד או ילדה נכנסים לגיל ההתבגרות, המסר להורים יהיה כנראה שונה מאוד. זה ישמע יותר בכיוון של: למה אתה פשוט לא עוזב אותי בשקט?! אני רוצה להיות עצמאי ולא צריך ממך כרגע כלום, תן לי לגדול בעצמי, אני יודע מה לעשות ולא צריך אותך.

רק כשאנחנו סוף סוף גדלים, שני המסרים הראשוניים – "אני תלוי בך לגמרי" ו- "אני לגמרי עצמאי" – הופכים סוף סוף ל"הגיע הזמן שתסמוך עלי", שהוא המסר הבוגר באמת. ככל שזה נראה מוזר, כמובן, ישנם אנשים שחצו את גילאי השלושים והארבעים ולפעמים אפילו יותר, ועדיין מתנהגים כמו ילדים מתבגרים או תינוקות במובן הזה שהם לא יכולים לקחת אחריות.

אנשים מהסוג הזה יכולים להיות קשים לסביבה, במיוחד אם אתה צריך לעבוד איתם, אבל המספר הגדול של אנשים שמתנערים מאחריות יכול גם לספק לך הזדמנויות. אם תחליט להיות אחד הבודדים שמאמצים אחריות, אתה יכול להוביל ומגיע לך להוביל.

עדי גורדון אמר אז "יש בנו אהבה והיא תנצח", אז נכון, אהבה היא שמיימית,
אבל בשביל גדלות אמיתית, ואת זה גם גורדון ידע ברגע האמת, אתה חייב לשלם באחריות, וזה האמת, מחיר די קטן לשלם.
קחו אחריות.