הבעיה עם לחכות למחר היא שכשהמחר מגיע סוף סוף, קוראים לו היום.
היום הוא המחר של אתמול, אז השאלה היא כזו: מה עשינו עם ההזדמנות שלנו? לעתים קרובות מדי, נבזבז את המחר כפי שבזבזנו את אתמול. כך אנו מבזבזים גם את היום. כל מה שהיה יכול להיעשות, היה יכול באותה קלות גם לחמוק מאיתנו, למרות כוונותינו, עד שאנו מגלים בהכרח שהדברים שאולי חמקו מהאחיזה שלנו יום אחד, לא מומשו עד היום.
כל אחד מאיתנו חייב לעצור לעתים קרובות כדי להזכיר לעצמו שהשעון מתקתק. אותו שעון שהחל לתקתק מהרגע שנשמנו את הנשימה הראשונה שלנו, גם יעצר מתישהו.
הזמן הוא הגורם המקשר הגדול ביותר, הוא מחבר בין כל האנושות, לזמן לא משנה כמה אתה עסוק, כמה אתה מגשים את החלומות שלך, או כמה אתה מבזבז ממנו על הסחות דעת ופעולות חסרות תועלת. הזמן מציע אין ספור הזדמנויות, אך גם דורש תחושת דחיפות מסוימת על מנת להסתדר איתו.
כשמשחק החיים יסתיים סוף סוף, אין הזדמנות שנייה לתקן את השגיאות שלנו.
לשעון שמתקתק את רגעי חיינו לא אכפת ממנצחים ומפסידים. לא אכפת לו מי מצליח או מי נכשל. לא אכפת לו מתירוצים, הגינות או שוויון. הנושא המהותי היחיד הוא – איך שיחקנו את המשחק, איך ניצלנו את הזמן שניתן לנו פה.
ללא קשר לגילו של אדם, יש תחושת דחיפות שאמורה להניע אותו לפעולה עכשיו – ברגע זה ממש. עלינו להיות מודעים כל הזמן לערכו של כל רגע ורגע בחיינו – רגעים שנראים כל כך חסרי משמעות, עד שאבדנם לעיתים קרובות אינו מורגש.
עדיין יש לנו את כל הזמן שאנחנו צריכים. עדיין יש לנו המון הזדמנויות, המון שנים להראות מה אנחנו יכולים לעשות. יהיה מחר, שבוע הבא, חודש הבא ושנה הבאה. אבל אם לא נפתח תחושת דחיפות, חלונות הזמן הקצרים האלה יתבזבזו למרבה הצער, כמו השבועות והחודשים והשנים שקדמו להם. לזמן אין היצע אינסופי.
אז כשאתם חושבים על החלומות והמטרות של העתיד שלכם "למחר", תתחילו עם הצעדים הראשונים והחשובים מאוד, כדי לגרום לעצמכם להתעורר לחיים… כבר היום.
