מאמרים

אני אפס? איך להתמודד עם כישלון והפסד בלי לאבד את הראש

באופן טבעי כישלונות נוטים להיות מועצמים בתודעתנו כחלק מהלקאה עצמית והיותנו שונאי כישלונות מלידה. אם נתייחס לסיכויים, ולא לסיכונים, ונשתמש בכלים כמו "סולמות וחבלים", "מדד סולידיות" ואפילו ב"משל הביצים והעצים" נוכל להתחזק גם מכישלון.

 כיצד אנחנו מנהלים סיכויים (כן, סיכויים)  וננסה לתת זווית הסתכלות מסייעת על כישלונות והפסדים.

איך מנהלים סיכויים או שמונת מעגלי ההחלטה

נשמע מוזר "ניהול סיכויים"? הרי תמיד מדברים על "ניהול סיכונים". אנחנו, כתפיסה, מעדיפים להביט במציאות מהזווית האופטימית שלה ולכן נתייחס למשימה כניהול סיכויים. כשמנהלים סיכונים מסתכלים גם על הסיכויים, ולכן אם ננהל "סיכויים", בכל מקרה נצטרך לשקלל גם "סיכונים", ותמיד נעים יותר לנהל משהו חיובי מאשר משהו שלילי. פרט לטרמינולוגיה, איך באמת עושים את זה, איך מנהלים סיכויים? המודל שלנו מורכב משמונה מעגלים שעוטפים את הסוגיה שמעסיקה אותנו, ואשר אמורים לסייע בהשגת מירב הסיכויים. מטבע הדברים, נכון להשתמש במודל כשמדובר בנושאים בעלי חשיבות רבה ולא בסוגיות שוליות מהחיים שלנו.

המעגל הראשון הוא התוכנית — מה אנחנו רוצים להשיג, את מה אנחנו הולכים לנהל. התוכנית היא לב העניין. היא יכולה להיות מפורטת מאוד והיא יכולה להיות ברמת של חזון, אבל היא זו שממנה הסיכויים יוצאים לדרך.

המעגל השני קרוי "סולמות וחבלים" — כולנו מכירים את המשחק שבו מטילים קוביות ומתקדמים על גבי סולמות לכיוון ה־100 בסוף המשחק. תמיד ב-99 יופיע חבל (או בגרסאות אחרות "נחש") שיחזיר אחדים מאתנו ל-1. ההכרה שהתוכנית יכולה להשתבש מהיסוד חייבת להיות מוטמעת בתוכנית וחייבת להיות "מתוקצבת" בהתאם. אם המציאות תטפח על פנינו, יהיה לנו גלגל הצלה.

המעגל השלישי קרוי  "מדד הסולידיות" — שהוא בכלל מילה מכובסת למידת הפחדים והחששות שאנחנו נושאים עמנו בגלל מי שאנחנו. כל אחד מכיר את עצמו ויודע איפה הוא נמצא על ציר "אוהב־שונא סיכון". בגלל שרובנו חוששים יותר ממחיר הכישלון מאשר אוהבים את תחושת ההצלחה, ומכיוון שאנחנו עוסקים בצד האופטימי של המטבע, נכריח את עצמנו לשלב קטליזטור בעוצמות לא גבוהות, שייאלץ אותנו להגביר בחלק מהמקומות את הסיכונים בצורה מידתית. הקטליזטור המובנה במודל יכריח את שונא הסיכונים ליטול עוד ממד של סיכון (או שמא סיכוי) באופן מבוקר.

המעגל הרביעי הוא מעגל הפיזור — חייבים לפזר את הסיכויים כל העת לאפיקים מגוונים ולשאוף להקטנת הקורולציה ביניהם. "לא לשים את כל הביצים בסל אחד" כולם יודעים. זהו פיזור מרמה ראשונה. פיזור מרמה שנייה יהיה לא להחזיק רק "ביצים", כי אפילו אם פיזרנו את ה"ביצים" בכל העולם, והעולם הפסיק לפתע פתאום לאכול "ביצים", אזי אין משמעות לפיזור שלנו. לכן, לצד ה"ביצים" נחפש סיכויים גם בעולמות נוספים. לדוגמא, ננהל סיכויים גם עם "עצים", שגם אותם נפזר כמה שאפשר. חשוב לנתח את משמעות השלכות פגיעה והסיכון של אפיק אחד, "ביצים" למשל על אפיק ה"עצים". ככל שפגיעה באפיק אחד תשפיע פחות על שאר האפיקים, כן אנחנו במקום טוב יותר.

המעגל החמישי הוא מעגל הגודל — ככל שננהל יותר סיכויים, כן עולה ההסתברות שנעמוד ביעדי התוכנית שלנו. נדגים מעולמות הנדל"ן: אם נרכוש דירה אחת להשקעה ב-100 אלף דולר, מצב העולם שלה יהיה אחד משניים — יש דייר משלם שכ"ד בדירה או שאין דייר משלם שכ"ד בדירה, כלומר יש סיכוי של 50% שלא נרוויח ממנה כסף. מנגד, אם קונים במודל רכישה אחר עם אותם 100 אלף דולר מקבץ של 100 דירות, גם אם 30 מתוכן עומדות ריקות, עדיין יישאר לנו ולשותפים הנוספים בעסקה תזרים מ-70% מהפורטפוליו.

המעגל השישי יהיה מעקב ובקרה — את כל מה שמנהלים, סיכויים או סיכונים, חייבים לבחון, לעקוב ולבקר כדי לדייק, לטייב ולשפר. אין "שגר ושכח" בניהול. יש המון אוטומציה שאפשר להכניס לכל תהליך, אבל מישהו חייב לשבת מול הדשבורד.

המעגל השביעי מתכתב עם השישי, והוא ביצוע שגרת תחקירים על הצלחות וכישלונות בתוך המיזם המנוהל — בעקביות בלתי מתפשרת צריך מדי זמן "להוציא חתיכה" מהמודל, לנתח אותה ניתוח מעמיק, ולבצע תחקיר שיאיר את מצבו של המיזם.

המעגל האחרון והשמיני קרוי "עין חיצונית" —  נכון יהיה לעמת ולאמת את נתוני המיזם שאנחנו מנהלים עם אנשים שאנחנו מעריכים מאוד את דעתם, כדי לקבל מהם משובים מפורטים עליו.

ואחרי שניהלנו סיכויים, החיים מזמנים לנו גם כישלונות וחוסר הצלחות. גם כאן נעדיף את הטרמינולוגיה האופטימית יותר, לא נכשלנו, אלא לא הצלחנו. מספרים על תומס אדיסון שנשאל פעם איך המשיך שוב ושוב לחפש את החומר המתאים בתוך נורת הלהט, שכולנו חיינו לאורה, לאחר שנכשל מאות פעמים בניסוי זה. תשובתו היתה: "לא נכשלתי, הצלחתי להבין מהם החומרים שלא מתאימים להיות בנורת הלהט". הגישה של אדיסון ויזמים רבים נוספים, היא כמו חיסון  הפועל כנגד רגשות הקשים שיכולים ללוות אותנו אחרי כישלונות.  התייחסות גם לכישלונות "קונבנציונליים" כאל  טוויסט בעלילה, כהצלחות טקטיות בדרך להצלחה, מסדרת את המחשבות ומקלה מאוד בהתמודדות עם כישלונות.

מהניסיון שלנו, לכישלונות היה ערך לימודי רב. נכון, האינסטיקנט לאחר כישלון הוא להחמיץ פנים, והרגשות הלא נעימים הולמים בראש. אך אחרי התחושה הטבעית הראשונה, ולאחר שנבדקו ממדי הכישלון, תמיד הצלחנו לעשות את הדברים טוב יותר. הכישלון יכול להיות אתחול מחדש או קריאת כיוון באשר לניהול הסיכויים שלנו. הכל שאלה של פרספקטיבה, בחינה של השאלה באיזה ממד נכשלנו  ומהו המשקל שאנחנו נותנים לכישלון.

באופן טבעי כישלונות נוטים להיות מועצמים כחלק מהלקאה עצמית והיותנו שונאי כישלונות מלידה. לאחר בירור ממדי הכישלון חייב להתבצע תהליך של ניתוח רציונלי באשר לסיבות שהביאו אליו, ולקחים חייבים להילמד ולהיות מוטמעים. אם הכישלון הוא כבד משקל ברמה שהוא מאיים להחזיר אותנו מ-99 ל-1 ב"סולמות וחבלים", אזי כנראה שיהיה צורך להשתמש ב"גלגל ההצלה", שהכנו במעגל השני של ניהול הסיכויים. על פי רוב הכישלונות מתבררים עם הזמן כחמורים פחות מכפי שנראו בתחילה, וכאמור תרומתם המרכזית היא לגרום לנו לנתח ולהבין איך התרחשו. סיכויים וסיכונים, הצלחות וכישלונות, כולם הם חלק ממשחק החיים. לדרך ולצורה שנביט בהם ונבין אותם תהיה השפעה מכרעת עלינו ועל איכות חיינו.